הפרעה התפתחותית בקואורדינציה DCD

ערכו: פולה וייסמן, BPT, נטע כ"ץ, BOT

ייעוץ: פרופ' שרה רוזנבלום, PhD, OT, החוג לריפוי בעיסוק, אוניברסיטת חיפה 2011

מהי DCD?

 

Developmental Coordination Disorder – DCD היא חסר ניכר בהתפתחות קואורדינציה מוטורית המשליך על תפקודי היום-יום, על פעילויות פנאי ועל למידה אקדמית, שלא על רקע פגיעה נוירולוגית וללא פגיעה באינטליגנציה (American Psychiatric Association, 1994).

 

השכיחות של DCD מוערכת בכ- 6% מאוכלוסיות הילדים בגילאי 11-5, והיא גבוהה יותר בקרב בנים לעומת בנות (1:2) (American Psychiatric Association, 1994). שכיחות דומה נמצאה במחקר שנערך בארץ בקרב ילדים בגילאי 10-6 שנים (יזדי- יוגב, 2006).

 

חשוב לציין כי מחקרים מראים שקשייהם של ילדים עם DCD אינם חולפים עם השנים ועלולים אף להשפיע על מידת התפקוד שלהם הן בתקופת הנעורים (Cantell & Koositra, 2001; Losse, Henderson, Elliman, Hall, Knight, & Jongmans, 1991) והן בבגרות (Cousins & Smyth, 2003; Hellgren, Gillberg, Bagenholm, & Gillberg, 1994; Losse et al., 1991). נערים ומבוגרים הסובלים מ-DCD עלולים אף הם להתקשות בפעולות כגון כתיבה, ארגון חפצים והשתתפות בריקודים ולכך השפעה על איכות החיים שלהם ועל השתתפותם בעיסוקים שונים (Kirby, Edwards, Sugden, & Rosenblum, 2010).

 

ילדים ומבוגרים עם DCD מהווים קבוצה הטרוגנית, כלומר אין "אדם מסורבל" טיפוסי אחד ויכולה להיות שונות בביטויים של ההפרעה. מחקרים מראים כי יש קשר בין DCD למגוון רחב של ליקויים אחרים, כמו למשל, חסרים סנסו-מוטוריים (בתחושה ובתנועה) ותפיסתיים- מוטוריים, היכולים לבוא לידי ביטוי בטונוס (מתח שרירים) נמוך, בקשיים בתיאום בין חלקי הגוף, בחסר במערכת התחושה העמוקה, בליקויי תפיסה, בליקויים באינטגרציה חזותית-מוטורית ובקשיים בביסוס יד דומיננטית (Cermak, Gubbay, & Larkin, 2002; Hann-Markowitz, 2005; Piek & Dyck, 2004). קשיים נפוצים נוספים שנמצאו כמקושרים ל-DCD, הינם קשיים בתהליכי חשיבה, תהליכים של עיבוד קוגניטיבי ותהליכים ברמת התפקודים הניהוליים שהינם תפקודי המוח (Executive functions). ילדים ומבוגרים המאובחנים עם DCD נמצאו כבעלי קשיים בתחומי הריכוז, ההתארגנות, השליטה וההתמדה בפעילויות שונות (Cermak, Gubbay, & Larkin, 2002; Piek, Dyck, Nieman et al., 2004). קיים קשר גם בין DCD לבעיות רגשיות, התנהגותיות וחברתיות, העלולות להביא להתפתחותם של קשיים משניים, כגון תחושת תסכול, כשלון, כעס, ובטחון עצמי ומוטיבציה נמוכים (Dewey, Kaplan, Crawford, & Wilson, 2002; Mandich, Polatajko, & Rodger, 2003; Piek & Dyck, 2004).

 

על אלו תפקודים עשויה DCD להשפיע?

 

על רקע החסרים הנרחבים שתוארו לעיל, ילדים, נערים ו/או מבוגרים עם DCD עשויים להתקשות לתפקד כפי המצופה מהם במגוון תחומים: בפעילויות היום-יום, בתפקוד בתחום האקדמי, בתחום החברתי – התנהגותי, וכן בתחום המשחק (Case-Smith, 2008; Missiuna et al., 2007; Polatajko & Cantin, 2006; Poulsen & Ziviani, 2004). כאשר ילדים עם DCD רוכשים מיומנויות מוטוריות (תנועתיות) הם רוכשים אותן מאוחר מבני גילם ובאיכות נמוכה יותר (Case-Smith, 2008; Hann-Markowitz, 2005; Missiuna et al., 2007). בנוסף, נמצא כי השתתפותם של ילדים עם DCD בפעילויות ספורט ומשחק עם בני גילם נפגעת לעיתים קרובות, בשל התפיסה העצמית הנמוכה שלהם לגבי יכולותיהם הפיזיות (Cantell & Koositra, 2001). אמנם המחקר אודות תפקודם של נערים ומבוגרים עם DCD הינו מועט, אך ניכר כי אף הם סובלים מקשיים בתחומי העיסוק השונים וכן פגיעה בהשתתפות בפעילויות מגוונות (Kirby, Edwards, Sugden, & Rosenblum, 2010).

 

לאור הקשיים הנלווים ל-DCD וההשלכות ארוכות הטווח, קיימת חשיבות רבה לאבחון מוקדם ככל האפשר של ילדים/מבוגרים אלו. ילדים רבים בגילאי גן ובית ספר הסובלים מסרבול וקשיים בשיווי משקל, קשיי כתיבה וקשיים מוטורים נוספים מופנים איפוא להערכה אצל מרפאה בעיסוק. באופן דומה, אף נערים/מבוגרים שסובלים מקשיים כגון קשיי כתיבה, סרבול בארגון חפציהם או קושי בהשתתפות בפעילויות פנאי וספורט הדורשות קואורדינציה יכולים לפנות להערכה של מרפאה בעיסוק. בתהליך ההערכה בריפוי בעיסוק נבדקות נקודות העוצמה והחולשה של הילד/המבוגר, כמו גם תפקודו במהלך היומיום. בהמשך, בתהליך התערבות הטיפולית, המרפאה בעיסוק יכולה להדריך את הלקוח (ילד/נער/מבוגר) כן את משפחתו ואת הצוות החינוכי במידת הצורך, ברכישת כלים שיסייעו להם בהתמודדות עם הקשיים. מכאן שלאבחון והתערבות מוקדמים חשיבות ראשונה במעלה בשיפור איכות חייו של ילד ומבוגר עם DCD, במיצוי מלוא הפוטנציאל התפקודי שלו וכן במניעת הקשיים המשניים שהוזכרו לעיל כגון ערך עצמי נמוך וחוסר מוטיבציה להשתתפות בפעילויות שונות.

במה עשויים מרפאים בעיסוק לתרום לילדים ולמבוגרים עם DCD?

 

1. מרפאים בעיסוק יכולים לסייע בהערכה ובניתוח התפקוד של הילד/המבוגר בתחומים של תפקודי יום יום, למידה/ עבודה, משחק ופנאי והשתתפות חברתית. כמו כן, מרפאים בעיסוק יכולים להסביר לילד/למבוגר ולמשפחתו כיצד תחומים אלו מושפעים מהמאפיינים של DCD. למשל, כיצד בעיית בתכנון הגוף משפיעה על ההשתלבות במשחק חברתי ועל התארגנות בזמן אכילה, או באיזה אופן תיאום ידיים לקוי מגביל ביצועים עצמאיים ויעילים מטבח, בכתיבה או בלבישה. באופן דומה, כיצד קושי בתכנון ובארגון של אדם מבוגר עם DCD עלול להשפיע על תפקודו בנהיגה, בבישול ובסידור חפצי הבית.

 

2. כפי המתואר מעלה, בבסיס הסרבול המוטורי שהילד/מבוגר עם ה- DCD חווה יכולים לעמוד ליקויים במערכות שונות- המערכת המוטורית, תפיסה חזותית, עיבוד קינסטטי (תחושה עמוקה שמאפשרת לבסס סכמת גוף יעילה), זיכרון ותפקודים ניהוליים ועוד. באמצעות תהליך ההערכה מעמיק הכולל תצפיות ושימוש בכלי אבחון סטנדרטיים מרפאים בעיסוק יכולים לנתח ולזהות את המנגנון שעומד בבסיס הקושי הביצועי המוטורי, ובעקבות זאת להציע תוכנית טיפול מדויקת יותר שתשפר את התפקוד.

 

3. בטיפול ישיר בילדים ובמבוגרים עם DCD מרפאים בעיסוק מתמקדים ברצונות ובצרכי הלקוח ובודקים מהם התפקודים בהם היו רוצים לחוות שינוי/שיפור. אחד הדברים החשובים ביותר בטיפול בילד/מבוגר עם DCD הינו מתן התנסויות דומות לאלו שבהן הוא מבקש להצליח, באופן בטוח, מדורג שיאפשר התנסות טובה ונעימה המסייעת בפיתוח תפיסה עצמית חיובית. לדוגמה- ילד/נער אשר במהלך שגרת היומיום חושש להשתתף במשחקי כדור עם ילדים בני גילו בשל סרבול מוטורי, יכול להתאמן בטיפול פרטני באותם מרכיבי תנועה ומיומנויות בהן הוא מתקשה וכך לשפר הן את ביצועיו והן את תחושת המסוגלות האישית שלו. דוגמה נוספת- כאשר אדם מבוגר מתקשה לארגן לקראת נסיעה את חפציו במזוודה, הוא יכול להתאמן בטיפול פרטני על טכניקות של תכנון ובקרה בכדי לשפר ביצועיו במטלות ארגוניות.

 

4. בטיפול עקיף (הדרכה) ניתן להציע להורי הילד (ולצוות החינוכי) וכן למשפחתו של אדם מבוגר לבצע פעילויות שמתאימות לשילוב בסדר היום שלו, ותחזקנה את ביצועיו בהתאם למנגנונים שנמצאו ליקויים. למשל, אם מדובר בילדה שבסיס הנפילות שלה עומדים גמישות במפרק הקרסול, וחסרים בכוח ובסיבולת, ניתן להדריך את ההורים כיצד להתאים פעילויות משחקיות בבית באופן שיחזק גורמים אלה. לחילופין, ניתן להדריך את משפחתו של נער/מבוגר המתנהל קצב איטי ומתקשה לעמוד בלוח זמנים בסדר יומו כיצד לנהל את סדר הפעולות היעיל ביותר בשגרת היומיום וכיצד להתמודד עם עומס העיסוקים.

 

בנוסף, הדרכה של מרפאים בעיסוק יכולה להתייחס אף לשינויים מומלצים בסביבת הילד/המבוגר ולשימוש בעזרים שונים אשר יוכלו לשפר את איכות חייו. לדוגמה, ניתן להדריך ילד/נער אשר מתקשה באחזקת העיפרון וכתיבתו מאומצת להשתמש בעזרים שונים (כגון מאחז לעיפרון, שינוי מישור הכתיבה ועוד) וכן לעצב את סביבת הישיבה שלו בבית ובכיתה כך שיוכל לכתוב באופן יעיל ואיכותי יותר. בהמשך, ניתן אף לסייע לו בלימוד הקלדה עיוורת או שימוש בעזרים ממוחשבים שונים אשר יקלו עליו את תפקודי היומיום הדורשים מיומנויות כתיבה.

 

רשימת מקורות בנושא

גולדברג שטרן, ג' ווינטראוב, נ' (2005). הקשר בין מיומנויות מוטוריות וויזומוטוריות לבין איכות הכתב בקרב ילדים עם 'הפרעה התפתחותית בקואורדינציה' (Developmental Coordination Disorder). כתב עת ישראלי לריפוי בעיסוק, 14(4), H212-H193.

טראוב בר אילן, ר', ולדמן לוי, ע' ופרוש, ש' (2005). בדיקת תוקף ומהימנות השאלון DCDQ) Developmental Coordination Disorder לצורך התאמתו לאוכלוסיית הילדים בישראל. כתב עת ישראלי לריפוי בעיסוק, 14(4), H191-H175.

יזדי עוגב, א' וזאב, א'. (2006). הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (DCD): שכיחות ומאפייני ביצוע בקרב בנים ובנות משני בתי ספר בישראל. סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, 21(1), 20-5.

רונבלום, ש', ארגמן, י', מנדלסון, נ' ופייס-אבירם, א' (2005). הץפקוד הויזומוטורי של ילדים עם חשד לאבחנה של DCD בהשוואה לילדים עם התפתחות מוטורית תקינה. כתב עת ישראלי לריפוי בעיסוק, 14(4), H231-H213.

American Psychiatric Association. Task Force on DSM-IV, & American Psychiatric Association. (2000). Diagnostic and statistical manual of mental disorders: DSM-IV-TR (4th, text revision Ed.). Washington, DC: American Psychiatric Association.

Cantell, M., & Koositra, L. (2000). Long term outcomes of developmental coordination disorder. In S. A. Cermak., & Larkin D. (Ed.), Developmental coordination disorder. (pp. 23-38).New York: Haworth Press.